הסיפור הקצר "פרנהיים" / ש"י עגנון

פרק א:

סיפור זה מתחיל מאמצע הדברים. האקספוזיציה בסיפור זה היא דחויה ומפוזרת ..... חסר ומשאיר בידי הקורא את מילוי הפערים שנוצרים כתוצאה מהפרטים הדחויים. אדם חוזר לביתו ומוצא אותו נעול. הקורא איננו יודע מהיכן הוא חוזר, לאן הוא חוזר, מדוע הוא חוזר, מדוע דלת הבית נעולה. בהמשך, בלבולו ומבוכתו של הקורא חופפים למצבו של הגיבור שאינו מבין מה מתרחש לנגד עיניו

לאחר שלוש פעמים בהם מנסה אותו אדם כשהדלת תיפתח בפניו, מופיעה שוערת המלמדת על משפחה בורגנית במצב כלכלי חברתי אמיד. רק כשהיא פונה אליו , הקורא מגלה את שמו של אותו אדם שעד עכשיו היה בגדר תעלומה לקורא. השוערת חוזרת מספר רב של פעמים על השם והתואר:״ אדון פרנהיים״. השם החוזר שוב מושך את תשומת ליבו של הקורא, שכן השם הוא אוקסימורוני) דבר בהיפוכו( , זר בביתו .

במקום בו אדם מרגיש הכי מוגן נשמעת לפתע חריקה שכן יש כאן זרות, דווקא בבית. עוד עובדה המושכת את לב הקורא היא הניגוד בין תוכן דברייה של השוערת, נימת הדברים לעומת החזרה על התואר:״ אדון״.

אם הוא אכן ״אדון״, מדוע היא מזלזלת בו וחוזרת שוב ושוב על העובדה שהדלת נעולה: מצד אחד אדון, מצד אחד משרתת, וילה , ומצד שני אותה שוערת שמטיחה בפניו שוב ושוב שאין לו אפשרות כניסה לביתו שלו)לבית שלו(.

פרנהיים מנסה ״ להשחיל״ מילה, מנסה לעצור את שטף דיבורה, אך אינו מצליח להוציא מפיו ולו מילה אחת ברורה. השוערת מנצלת את חולשתו, רפיסותו, אולי את ההלם בו הוא שרוי) נמצא(, ומיד מוסיפה פרטים לגבי בנו שנפטר טרם זמנו ואשתו שעזבה את הבית לבית הקיץ של אחותה, גברת שטיינר) אבן( - )רמז מטרים לאופיים של בני משפחתו של הזר בביתו(, ומיתר דבריה במסגרת הפרטים האקספוזיציוניים מתגלה לקורא העובדה שמשפחת פרנהיים ומשפחת שטיינר שהם יהודים. ) הקורא מבין שלפניו סיפור העוסק ביהודים, אך כאלה שהתבוללו כבר בחברה הגרמנית, ומכאן הוא מסיק שהתקופה היא לפני מלחמת העולם השנייה.

עוד ניתן להבין מנימת דבריה של השוערת את האנטישמיות והשמחה לאיד של אותה משרתת השמחה ״ להתנקם״ ביהודי החלש, המסכן , העלוב. עוד הקורא לומד שקיים צוות של משרתים בבית, פרנהיים המום אך למרות היחס המביש, חסר הנימוס , והמשפיל הוא טורח ונותן לה טיפ.

כאן הקורא חש שלפניו אומנם אדם במצב של הלם ובכל זאת הינו מאבד מנימוסיו ומהכבוד שהוא רוחש לזולת. הוא שונה לחלוטין מהשוערת. למרות שהיא) השוערת(, במעמד הנמוך הוא מתייחס אליה ומחזיר לה שונה לגמרי

למותר לציין את התלהבותה של השוערת כשהיא מתארת בפרטי פרטים באכזריות איומה את מותו של ילד קטן. פרנהיים לאחר נתינת הטיפ ממהר לעזוב את המקום, ובמשך יומיים הוא מסתובב בעיר כשהמספר הכל יודע ומדגיש שהוא מדבר עם כל אדם ואדם, אבל אינו מוסר לקורא על מה הוא דיבר, מה האינפורמציה שהוא גילה.

כל מה שהמספר דואג ליידע את הקורא ובעובדות שהלך לקבר בנו, מכאן שאכן לא ידע שבנו מת, אלא גילה זאת רק ״ בסיורה של השוערת״, ומגלה אהבה אבהית , וממשכן מתנה שקנה לאשתו.) עובדה המלמדת שהוא אוהב א ת אשתו, דואג לה, ציפה לפגוש אותה ולתת לה מתנה בעוד זאת משאירה אותו עם דלת נעולה, ולהפתעתו המוחצת של הקורא, הוא מגלה שפרנהיים חסר פרוטה

הרי הוא חזר לוילה, לשוערת, לבן של שוערת, לאישה שנוסעת לבית קיץ, למה אין לו כסף? שאלה נוספת שהיא בגדר רמז מטרים- פרנהיים רוכש כרטיס אחד הלוך וחזור, מכאן שהוא חושש/ בטוח שהוא יאלץ לחזור לבדו, שנישואיו נכשלו כאותה הדלת הנעולה.

פרק ב: הפגישה עם גרטרוד וזיגי

עומד בסימן הפגישה בין פרנהיים לגיסתו גרטרוד בבית הקיץ של משפחת שטיינר )אבן( בכפר בשם לינקבך. מתקבל הרושם שגרטרוד לא ציפתה כלל להגעתו של פרנהיים. היא אומנם מקבלת אותו בנימוס גרמני טיפוסי כשהיא מציעה לו מיץ פטל ופרנהיים עצמו מקבל את הרושם שהיא כלל וכלל איננה שמחה בנוכחותו. הקורא עדיין אינו יודע מאין חוזר פרנהיים, הוא שואל על אינגה אישתו וגרטרוד מתפלאה על שאלתו. כפי שפרנהיים איננו מבין התנהגות זו, גם הקורא אינו מבין את ההתרחשות המוזרה שלפניו. איך יתכן שבעל שואל לשלום אישתו וגיסתו איננה מבינה את התעניינותו.

כשהיא רואה שהוא מסתכל לכיוון הכניסה לבית היא ממציאה תירוץ ילדותי ומטופש שאין כניסה לתוך הבית שכן את הדלת חוסמת מיטה שאינה מאפשרת כניסה. בעודה מדברת, יוצא בנה הקטן מאותה דלת שלטענתה הייתה חסומה )מוטיב הדלת(. היא מתחילה לגעור בבנה על אודות הזזת המיטה כשהמילה מיטה חוזרת כעשר פעמים בקטע קצר מאוד. החזרה המרובה על המילה מיטה מלמדת ומדגישה את האנלוגיה הניגודית שבין בני הזוג.

בעוד שהזוג פרנהיים בשלב זה נמצא בריחוק זה מזה, ומות הבן היחיד שלהם, ברמז עבה לזוגיות הרוסה הרי שבני הזוג שטיינר דווקא מאוחדים וההבדל הוא בין מיטה למיתה. הילד זיגי בדיוק כמו דודו פרנהיים גם הוא אינו מבין מה מתרחש לנגד עיניו. המספר הכל יודע החודר למחשבותיו של זיגי מלמד על כך שזיגי מבין שאימו משקרת לו אך אינו מבין מדוע. גם פרנהיים מבין שזו משקרת לו אך כפי שלמדנו בפרק הקודם הוא איש של הליכות ונימוסים ולכן אינו מלבין את פניה ואינו דורש להיכנס לתוך הבית אלא מתחיל במעין דיאלוג עם זיגי. כאן בפעם הראשונה נודע לקורא והוא ממלא פערים אקספוזיציוניים ומבין סוף סוף שפרנהיים חזר ממלחמת העולם הראשונה, בה לו רק שהשתתף אלא אף היה שבוי במשך שנה נוספת, כלומר פרנהיים נעדר מביתו במשך לפחות חמש שנים, עשה זאת מטעמים לאומיים, עבר עינויים בשבי ועם כל זאת הוא חוזר לבית נעול, לאישה שלא רק שאינה מחכה לו אלא נוסעת לנפוש וגיסתו מעכבת אותו מלפגוש את אישתו. עוד אנו למדים שפרנהיים משתמש גם הוא בזיגי ככלי להעברת מידע לאימו של זיגי. פרנהיים עדיין בשוק מוחלט, כפי שלא היה מסוגל להוציא מילה בפני השוערת כך גם אינו מסוגל לשוחח עם גרטרוד ובוחר את זיגי כמקור כאמור להעברת מידע.

התנהגותו כלפי זיגי גם היא מלמדת על כך שמצבו הנפשי רעועה)בעייתי(. ומבהיל את הילד, הילד נרתע מהדברים שלו ומהתנהגותו )דיבור על נחשים והדבקת נשיקה בפיו זיגי( המשחק עם הדלקת הסיגריה גם היא לא במקום ומלמדת על חוסר בשיקול דעת. אימו של זיגי שוב מנסה להשתמש בו בזה שהיא שולחת אותו להגיד לאביו שמישהו הגיע. התנהגותה מלמדת על אישה תלותית לחלוטין, אישה שאינה מעזה לעשות צעד אחד בלי אישורו של בעלה. עוד אנו למדים שגרטרוד בהריון והיא רוצה להפתיע בכך את בעלה, שוב אנלוגיה ניגודית בין שני בני הזוג. לאחר טרטורים של זיגי בידי אימו הוא אכן מודיע לאביו שהגיע אדם כשהוא אינו מציין את שמו. אביו מצווה עליו ממרום שיבתו )יושב בעלייה - אירוניה, לא רק שגרטרוד מעריצה אותו אלא שהוא כביכול נמצא למעלה ועליו לרדת לעם(.

כשהוא אומר לזיגי להודיע לאימו שהוא יורד זיגי מסרב להתקרב שוב לאימו ולפרנהיים, הוא אינו מסביר לאביו מדוע, אביו כועס עליו, גוער בו, ״מתעקש אתה זיגברד, אני איני אוהב עקשנים״ -הילד זיגי המייצג את הדור הצעיר שבין שתי מלחמות העולם מייצג דור במשבר ערכים. זהו דור שמשקרים לו, דור שני לנוראות מלחמת העולם הראשונה, דור המשמש ככלי בידי המבוגרים, דור שאגנון דואג לעתידו. הקורא מבין מבלי שהמספר אומר לו שזיגי נבהל מאוד מהתנהגותו של פרנהיים ובוכה מהגערות של אביו. הפרק מסתיים בישיבה זה מול זו של פרנה יים מול גרטרוד כשסצינה זו מלמדת על ניכור, זרות, עיקור רגשי, נכות רגשית, לב אבן מצידה של גרטרוד )שטיינר - אבן(. יושב אדם, גיס, שחזר ממלחמה איומה ונוראה, מלחמת עולם ראשונה שנקראה המלחמה הגדולה, יושבת מולו אישה ששמעה רק לפני שנייה על הזוועות שעברו עליו והיא לא שואלת אותו מילה אחת על מצבו, על רגשותיו, על תקוותיו, לא רק זאת אלא שהיא שוללת ממנו את האפשרות לפגוש באישתו. התיאור של המספר הכל יודע החודר למחשבותיה מלמד על אישה תלושה, חיה בבועה, בבועה הקטנה הבורגנית של עיסוקים בזוטות, בכביסות, במשרתות בעוד אשר מולה יושב אדם שהקריב את נפשו למען הנוחות המטופשת שלה.

פרק ג:

האדון היינץ שטיינר שכבר בפרק ב' שמענו על כך שהוא צריך לרדת ממקום גבוה, עליית הגג )יורד אל העם, מתנשא( הוא אם כן בפתיחת פרק ג' יורד לפגישה שהוא חושב שהיא פגישה עם אדם זר. המספר הכל יודע מוסר לנו על כך שבשביל היינץ שטיינר כל הפרעה במהלך עבודתו מטרידה אותו , מעצבנת אותו והוא יורד עם סיגר יקר בפיו )בניגוד לחצי סיגריה שמעשן פרנהיים המסכן שאינו יכול להרשות לעצמו עישון של סיגריה שלמה(. כשהוא רואה את פרנהיים הוא כועס כפליים על שהטרידו אותו מעבודתו )money is time -העולם הקפיטליסטי המודרני(. הקורא שוב המום בדיוק כמו פרנהיים מקבלת הפנים האיומה שהוא מקבל לאחר חמש שנות היעדרות כשהוא מקריב את מיטב שנותיו למען מדינתו.

הקורא עוד יותר מתפלא כשהיינץ שואל את פרנהיים בזלזול מחפיר "אתה כאן?". בפעם הראשונה פרנהיים מעז לענות ואפילו בלא מעט ציניות ואומר לו "אתה רואה נכון, אני כאן". פרנהיים, כאדם מנומס, מושיט לו יד לשלום, פרנהיים מחפש חום אנושי ואילו שטיינר מושיט לו בגועל שתי אצבעות בקושי. השאלה הבאה ששואל היינץ היא "מתי חזרת?" מה שיתברר בעוד כמה דקות כשאלה סתמית משום ששטיינר ידע בדיוק מתי אמור היה פרנהיים לחזור. לפני תשובתו של פרנהי ים, ובהמשך להתנהגות המשפילה, המזלזלת, המעליבה שלו הוא מאפר את הסיגר היקר שלו בכוס מי הפטלים של פרנהיים. שטיינר רומז לפרנהיים שמכיוון שהגיע והסתובב בין האנשים הוא בטח שמע משהו. גם שטיינר וגם פרנהיים מדברים ברמזים והולכים סחור סחור במקום ישר לעניין. כאן אומר לו שטיינר שהעולם השתנה, זה לא אותו עולם אותו עזב פרנהיים לפני חמש שנים. עונה לו פרנהיים בעקיצה "שמתי כבר לב שזה לא אותו עולם כי בעולם שאני עזבתי אם היו מודיעים על מקום, שעה, מספר רכבת ששבוי עומד להגיע היו מחכים לו" בכך הוא מטיח בשטיינר האשמה על אטימות אנושית, על ניכור, על היותו באופיו מתאים לשמו, שטיינר - אבן. שטיינר לא נשאר חייב ושוב עונה לו בזלזול ובהשפלה שאין כדוגמתם: "מי היה צריך להגיע לקבל את פניך?" עונה לו פרנהיים שוב בעקיצה ולעג וכאן רואים פרנהיים שונה מזה שראינו עד עתה. "חס ושלום שהתכוונתי לך" אתה אדם חשוב, הכסף עזר לך אפילו להשתמט משירות צבאי, אתה משכמך ומעלה, אבל הייתי מצפה מאשתי שתחכה לי. שוב ממשיך שטיינר באמירות המשפילות שלו ואומר לו 'אתה רומז שאינגה הייתה צריכה לבוא?'- שיא הניכור, שיא הריחוק האנושי, שיא האטימות - פרנהיים מגיע לעולם קר, מנוכר, ז ר ומוזר הוא בהלם והקורא בהלם. פרנהיים עונה לו : "ולא דרכו של עולם שאשתו של איש מקבלת פני בעלה שחוזר ממרחקים?"

לפתע ולאחר שהראה שהוא כן מסוגל לדבר ולהביע את דעתו בנחרצות, הוא דורש בקול רם לפגוש את אינגה. כאן מבהיר לו שטיינר שאינגה מחליטה בעצמה את מי היא רוצה לראות, הוא, שטיינר, אינו עוקב אחריה, אינו יודע היכן היא ובהתנשאות הגובלת בחוצפה אומר לפרנהיים שגם הוא לא יעקוב אחריה. גרטרוד, שהמספר הכל יודע מעביר את מחשבותיה, חושבת לעצמה בהערצה עיוורת שבעלה הוא "גבר גבר". גרטרוד חושבת על כך שהיא תבשר לבעלה על הריונה, בכך מתגלה שוב האנלוגיה הניגודים בין בני הזוג.

זוגיות אחת קיימת, פועלת, ממשית, בה האישה נאמנה לבעלה, מעריצה שלו, בעוד פרנהיים שאיבד את בת זוגו ואת בנו. עקרות מול פוריות. מוות מול חיים. פריחה ושגשוג מול נבילה. פרנהיים לשמע דבריו הסרקסטיים והמשפילים של גיסו מאדים מכעס וכמעט בצעקה הוא אומר "מי אתה שתגיד לי לא לעקוב אחריה? האם אני לא בעלה?". גרטרוד, שרוצה להימנע מעימות חריף בין שני הגברים קמה כדי לעזוב את המקום אך היינץ מצווה עליה "שבי!" כאילו הייתה כלבתו ולא בת זוגו ; הוא מתנהג אליה כלרכושו ולוורנר הוא אומר בזלזול בהעלבתו את פרנהיים מתייחס אליו כלילד עם לקויות ואומר לו נראה לי שלמרות כל הניסיונות שלי לפקוח לך את העיניים אתה מסרב לראות את המציאות - "העולם שהנחת בשעת המלחמה השתנה ואף עיקר ענייננו השתנה" אם אתה זקוק להסברים נוספים, אתן לך אותם. שטיינר שכבר עצבני על בזבוז הזמן עם פרנהיים )לדעתו( מתחיל לגעור גם בגרטרוד ומצווה עליה להביא מיד מאפרה )זאת לאחר שכבר איפר בכוסו של פרנהיים את סיגרו(. גרטרוד מיד רצה למלא אחר פקודת בעלה, כאן מתחיל שטיינר בהלבנת פניו של פרנהיים עד דק ואומר לו : היה הייתה נערה, ממשפחה אמידה, שהייתה מאורסת לבחור במעמדה. אותו בחור נעלם בצורה מסתורית וחברו שבאמצעותו הכיר את אינגה החל לחזר אחריה עד שלא הייתה לה ברירה והיא נענתה לו. הם התחתנו. כאמור מתחיל עכשיו מסע של דריכה על האגו של פרנהיים. "למה נתרצתה ונישאה לו?... אני אינני יודע לומר למה. ואף אתה וורנר אם תסתכל בך יפה יפה אי אתה יכול לומר למה" - במילים שלנו אפילו אתה אם תסתכל במראה אתה לא תבין מה היא מצאה בך. אבל היא בכל זאת התחתנה איתך ומכיוון שאנחנו יהודים אפשר להתגרש. כאן שוב ממשיך הדיאלוג בשפת סתרים, ברמזים כששטיינר לא אומר במפורש שיש כבר גבר אחר בתמונה ופרנהיים אינו מקל על שטיינר למרות שהוא יודע שמסתובב כבר גבר אחר. רק לאחר פטפוטים סחור סחור ומכיוון ששטיינר עומד לאבד לחלוטין את סבלנותו הוא מגלה לו שאותו גבר הוא קרל נייס ולא אחר. פרנהיים כ מעט מתעלף.

אם ניתן היה להבין לא במפורש שפרנהיים יודע שיש גבר אחר )קנה כרטיס אחד הלוך וחזור - רמז מטרים, דיבר יומיים עם רבים מאנשי העיר שכפי הנראה כבר דיווחו לו( אבל הוא לא ידע שמדובר באותו קרל נייס שהוא היה בטוח במותו, הוא ראה כיצד הר כיסה אותו. כאן חוזר פ רנהיים להיות אותו פרנהיים הלום, נאלם, מתכווץ ובכך מודגשת דמותו העגולה והמורכבת מאוד של פרנהיים. ממשיך שטיינר ודוקר את גיסו בהצעה שוב משפילה מאין כמותה: אינגה רוצה גט, אם לא תקשה ולא תסרב לתת לה אותו אתחשב במצבך הכלכלי ואתן לך סכום מכובד שיעזור לך להשתקם אבל בתנאי נוסף שתצטרך לעבוד. אתן לך כסף אבל לא ארשה לך להיות טפיל מובטל. על מנת להתקיים עליך הן לאפשר את הגירושים והן לעבוד. תגובתו העלובה והמסקנה של פרנהיים היא : "הלא תתנו לי רשות לראות את אינגה?" - פרנהיים שמול שטיינר הראה נחישות, עקשנות, אירוניה, חוזר לה יות אותו פרנהיים מסכן שהמקום לדרוש לראות את אשתו הוא מתחנן לראותה, מבקש רשות לראות את אשתו. עונה לו שטיינר, אם היא תרצה לראות אותך בבקשה, הכול תלוי ברצונה ואם היא בחדר אפשר לשאול אותה. פרנהיים שואל האם כרגע היא לבד בחדר ושטיינר עונה לו בציניות או שכן או שלא "אינגה ברשות עצמה עומדת ומותרת לעשות מה שליבה חפץ" - אירוניה חריפה בשל דבריו של שטיינר שהם מהפה ולחוץ, שטיינר מדבר בעד "שחרור פמיניסטי" בעוד אשר אשתו היא "חיילת שלו", אינה מסוגלת לזוז ממקומה ללא אישור בעלה. פרק ג מסתיים שוב ברצון וביכולת להפוך את זיגי כשליח, הוא משמש ככלי בידי המבוגרים. זהו מסר של המחבר על כך שהדור הבא לאחר המלחמה יגדל לתוך מערכת של התמוטטות ערכים. משקרים לילד במצח נחושה, משתמשים בו כשהמבוגרים עצמם לא יכולים לעמוד מול מצבים מסובכים. עגנון רוצה להדגיש את השרירותיות בעולם בחדש המודרני, עולם שאין בו שום דבר מוחלט, עולם שהשריריותיות שולטת בו, עולם בו ניתן להחליף אנשים כאילו היו כלים. אינגה הייתה מאורסת, הארוס נעלם בצורה מוזרה, היא מיד נופלת לזרועותיו של גבר אחר שגם אותו היא מחליפה ברגע שהיא לבד. מה זאת אהבה? נשאלת השאלה. זהו משבר ערכים. משתמשי ם בבני אדם כמו כלים. בעוד שפרנהיים, איש העולם הישן, דבק באהבתו שאינה תלויה בדבר, למרות שהוא זה ששב ממלחמה ושבי, שהקריב את מיטב שנותיו למען מדינתו, הוא זה שמביא מתנה לאשתו במקום שיהיה ההפך הרי שאשתו מסמלת את חוסר הערכים ומשבר הערכים של העולם החדש המודרני פו סט מלח"הע ה 1 .אינגה אינה שומרת אמונים, אינגה מחליפה גברים, אינגה נותנת דין וחשבון רק לעצמה. היא ומשפחת שטיינר מסמלים את הניכור, הזרות, האטימות הרגשית, את עליית הקפיטליזם הליברלי המעמיד את המחיר לעומת הערך. לא ערכים של נאמנות, של משפחה, של אהבה, העולם מתפרק מערכיו.

פרק ד: הפגישה בין אינגה לפרנהיים

סוף סוף נפגשים אינגה ופרנהיים לאחר מכשולים רבים בדרך אנו זוכרים שפרנהיים לפני חזרתו לעירו הודיע במברק על תאריך שובו, מקום שובו, זמן שובו. עוד יודע הקורא בהגיעו לפרק ד׳ שאשתו ידעה על מועד הגעתו והחליטה לברוח ממנו, לנע ול את הדלת דו משמעית בתקווה שהוא יבין את הרמז ויסיק את המסקנה המתבקשת. אינגה פותחת את דלת חדרה בלינקמבך בשמחה ובאושר, פניה קורנות. ופרנהיים מבין היטב שהיא לא שמחה לראותו אותו אלא היא חשבה שקרל נייס הוא זה שהגיע

אומר לנו המספר הכל יודע החודר למחשבותיו של פ רנהיים ״גדול האושר שאפילו אינו לטובתך אתה נאות לאורו״ - פרנהיים כל כך זקוק לחיוך למבט של אושר שלמרות שהוא יודע שהיא לא שמחה בגללו הוא מאושר מהאושר שלה. מכאן למדים שוב על אהבתו האין סופית, אהבה טהורה שאינה תלויה בדבר הוא אוהב אותה אהבה אמיתית כי הוא מאושר בא ושרה

פרנהיים שותק, העובדה שהוא רואה אותה מספיקה לו הפעם אין לו צורך במילים היא זאת שפותחת בשיחה בשל חוסר סבלנות ורצון לסיים את הפגישה כמה שיותר מהר. השאלה הראשונה שלה שנשמעת לגמרי לא במקום היא ״היכן הייתה כל השנים״ - שאלה מנוכרת, מנותקת רגשית, לא מתקבלת על הדעת. אישה שבעלה, אב בנה שחזר זה עתה ממלחמה עקובה מדם ששינתה את כל המפה העולמית שואלת את בעלה איפה היית. עונה לה פרנהיים בלא מעט ציניות הטבולה בכאב ״דבר זה יודע אני על בוריו אבל אם תשאלי אותי היכן אני עכשיו לא אדע להשיב״ - פרנהיים אמיתי, ישיר, כנה, הוא מביע את ההלם, הזעזוע בו הוא שרוי על כך מחייכת אינגה שוב הניתוק הרגשי של האישה הזאת עם המציאות.

פרנהיים מתנענע בכיסו בחוסר נוחות שוב סימן להלם בו הוא שרוי. ציפורניו צהובות מרוב עישון )בסיגריות זולות( המספר הכל יודע מציין הפעם שהוא כן רוצה לדבר אבל שוב כמו בפג ישה הראשונה עם השוערת הוא אינו מוציא מילה כי אינו מוצא מה לומר אינגה חסרת הסבלנות שוב דוחקת בו ואומרת לו ספר פרנהיים לפני שהוא מוציא מילה בפיו הוא מחפש את המתנה שקנה לה הקורא שוב נשלח לרמז המטרים בפרק הראשון של אותו כרטיס יחיד שקנה הלוך וחזור )פרנהיים ידע בתוך תוכו שהוא איבד את אינגה ובכל זאת עושה מאמצים אדירים להחזיר אותה אליו. הוא מתחיל לספר מה שקרה לו אבל שם לב שזה לא מעניין אותה בכלל ולכן הוא מפסיק השאלה הבאה שהיא שואלת אותו גם מסגירה את העובדה שהיא כן ידעה איפה הוא היה אבל השאלה מזכירה ביתר שאת את הניתוק של אינגה ואת הבורות המוחלטת שלה על הסובב אותה כמו אחותה היא שואלת אותו איך היה אצל הבולגרים כשהיא מבלבלת בכלל את מערך הכוחות במלחמה הבולגרים היו עם הגרמנים ולא נגדם. המבחר בתיאור המצב הזה רוצה להראות את האבסורד במלחמות.

אנשים נלחמים, נהרגים כשרבע דקה אח רי המלחמה אף אחד לא יודע מי היה נגד מי, מי הפסיד ומי הרוויח, למה בכלל הייתה המלחמה. פרנהיים מעמיד אותה על טעותה כששוב הוא מדבר במשמעות כפולה הוא אומר לה ״אי אתה מבחינה בין אויב לאוהב״ - את גם לא יודע מי נלחם נגד מי ואת גם מבלבלת בין האוהב שלך (אני) לבין האו יב (קרל נייס) מיד לאחר מכן הוא אומר לה שמעתי שהוא חזר.

מבלי לציין את השם אינגה יודעת על מי הוא מדבר היא מסמיקה ולא עונה פרנהיים ממשיך ואומר אני נשבע שלא שיקרתי לך שאמרתי לך שהר קבר אותו ואני וחבריי היינו עדים לכך, אני אמרתי רק אמת עונה לו אינגה אמת ולא אמת אמנם נפל עליו הר אבל הוא לא מת עונה וורנר אם כך איפה הוא היה כל אותן שנים שהתחתנו, הולדנו ילד למה הוא לא הופיעה, למה לא כתב מכתב, למה לא ניסה ליצור קשר אינגה אינה יודעת מה לענות וטענה שזה סיפור ארוך, פרנהיים מבקש ממנה לספר בעיקר כדי למשוך זמן ולהיות איתה פרנהיים מתעקש שהיא תספר לו והיא מתעקשת שלא אבל למרות שהוא מעוד אוהב אותה הוא דורש הסברים ואומר לה ״עכשיו אין לנו אלא להעביר את פרנהיים מין העולם ולקחת את אשתו לא כך אינגה ?״ - מה קורה כאן פרנהיים לא מבין את הקודים החדשים של עולם חדש. איך ייתכן שמחליפים בעל שיצא למלחמה בעודו בחיים הוא הלום.

אינגה מתחננת שיעזוב אותה לנפשה אבל פרנהיים ממשיך בתוקף בדבריו על כך שהוא אינו מוכן לוותר, הוא דורש הסברים, הוא רוצה לחזור לאשתו אותה הוא אוהב, הוא מנסה להכניס כדי להוציא את אינגה מהתמותה הרגשית הוא מספר לה שביקר בקבר בנם ושואל:״ כלום סבורה את שקברנו עמו כל מה שהיה בינינו?״ - בפעם הראשונה אינגה כן מראה סימן של אנושיות שהיא מזילה דמעות בהמשך השיחה פרנהיים סותר את עצמו שוב ושוב הוא טוען שלא יחפה את עצמו עליה, שהוא ייפרד ממנה, שהוא יודע שהיא לא רוצה בו אבל מצד שני אינו יכול להיפרד הוא מושך שוב ושוב את השיחה. תוך כדי דיבור הוא מסתכל עליה ובוחן את החיצוניות שלה. אם עד עכשיו עסקנו באינגה והחלל הרגשי שבתוכה הרי שעכשיו הוא מסתכל עליה, על בגדיה, צווארה הוא רואה שהיא עצובה והוא נעשה עצוב וכואב שהוא רואה אותה במצב זה - שוב אנלוגיה ניגודית המדגישה את רגישותו של פרנהיים, אהבתו לאישתו כמו אהבתו למולדתו.

אדם שמלא בערכים לעומת הריקנות הערכית הסובבת אותו בעולם החדש שלאחר המלחמה ״ עכשיו שפסקה כל שמחה ממנה מתמלא ליבו עליה רחמים״ כשפרנהיים מנסה שוב להיפרד אינגה ממהרת לעודד אותו ללכת ואז הוא שוב מושך את הדברים ומבקש ממנה לתת לו יד לפרידה היא נותנת לו יד והוא שוב ממשיך לדבר. הוא מזכיר לה את ימי האירוסין והחתונה שלהם היא איננה מעוניינת לשמוע ושוב אומרת לו ״ועכשיו שלום״ הוא נפרד ממנה אבל נשאר באותו מקום )לא זז( יש בינהם דו שיח קצרצר כשברור שפרנהיים מנסה למשוך זמן ואילו אינגה מנסה להיפתר ממנו ואילו אינגה לא מצליחה.

מתנהלת שיחה שלא אומרת ולא כלום אלא מדגישה את הזרות הניכור. הקור והמוזרות שבין שני הזוג לפתע מזכיר פרנהיים את נעליו הוא החליט שהיא מסתכלת לו על הנעליים ואומר לה הן נראות לך ישנות את צודקת הן ישנות אבל הן גם טובות ונוחות לי שוב משמעות כפולה הוא כביכול מדבר על נעליים אבל מדבר למעשה על הערכים שבין העולם הישן לעולם החדש כאילו שואל אותה למה לעזוב ערכים ישנים אם הם נכונים וטובים שם הוא מזכיר גם את הנהייה שלה לחדש בכך שהיא מקצצת את שיערה וטוען שהשיער הארוך הלם אותו הרבה יותר.

נשמעת דפיקה על הדלת פרנהיים בטוח שקרל נייס הוא זה הדופק בדלת אך נכנס זיגי ״השליח״ הכלי שמשתמשים בו הוא מביא פתק

אינגה מוצאת תירוץ שעליה לצאת, אומר לה בלעג פרנהיים שיודע שאין לו מה להפסיד יותר ״איך את יודעת שאת צריכה לצאת שלא פתח את הפתק״ - הוא מעמיד אותה שוב בעובדה שהיא שקרנית ואז הוא מתחיל בווידוי כשהוא עוצם את עיניו ומעליו באוב את האירוסין שלהם, את היום שהוא הציע לה נישואין הוא טוען שמה שהחזיק אותו בחיים, בשבי זאת הייתה התמונה שלה והוא קורע ברך לפניה הוא מתחנן שתחזור אליו. רק עכשיו מעזה אינגה לצאת מהחדר, רק כשהוא לא רואה שוב מלמד על עידן חדש עידן של חוסר אומץ, של ניצול מצבים, של מציאות מקבילה, מציאות של שקר. כשפרנהיים פוקח את עיניו הוא מגלה שהוא דיבר לקיר, הוא עדיין שוהה מספר דקות בחדר, מבין שעליו לעזוב, לא משנה לי מתי לעזוב והפעם הוא זה שסוגר את הדלת, הוא סוגר את הדלת על העולם הישן. הסיפור אינו נותן תשובה להאם הוא יוכל לאמץ את ההרגלים של העולם החדש, לכך אין תשובה. מה שברור שפרנהיים אינו יכול לחזור לעולם הקודם הוא נשאר בעולם קר, מנוכר, זר, מוזר, מאיים, הוא נשאר בודד אם יש תקווה או אין תקווה אנו לא יודעים.