השיר "לא זכיתי באור מן ההפקר" / חיים נחמן ביאליק

השיר "לא זכיתי באור מן ההפקר" מאת ח.נ. ביאליק עוסק בתהליך כתיבת השיר, במקור כתיבת השיר, במקורות כתיבת השיר, בסיבה לכתיבת השיר. שיר זה נקרא ארס-פואטי - כלומר אני כותב על הכתיבה : למה אני כותב, איך אני כותב, מתי אני כותב, וכו'.

שני הבתים הראשונים בנויים משני חלקים ברורים, אנאפורות בשתי השורות הראשונות של הבית הראשון וחזרה על המילה 'לא' גם בסוף הבית השני. בשורות השלישית והרביעית והראשונה והשנייה של הבית השני מסביר המשורר מה כן יש בשירה אם כן. פתיחת השיר היא בהצהרה שאינה משתמעת לשתי פנים ולקוחה מעולם המשפט כאילו הדובר עומד בפני שופט (קהל הקוראים) ומודיע בנחרצות ששירתו איננה בגדר מתנה, איננה בגדר המזל "לא זכיתי באור מן ההפקר" - האור הוא כמטאפורה לשירה. הוא ממשיך ואומר "גם לא בא לי בירושה" - אין לי בגנים משוררות (כישרון כתיבת השירה אינו עובר בירושה). החל מהשורה השלישית בעזרת לשון ציורית מבטא המשורר את המקור לשירתו, את תהליך היצירה, את המאמצים הכבירים שבכתיבת השירה. בעזרת תקבולת כיאסטית (הצלבה) הלב מתואר בעזרת מטאפורה של סלע וצור כשעבודת הכתיבה מקבילה לעבודת החציבה, כרייה, ניקור בסלע. כשם שהחוצבים בסלע עובדים בעבודת פרך פיזית קשה, הרי שהדובר בשיר משווה את עבודתו לשלהם, כמובן שהוא מתאר עבודה נפשית ומנטלית קשה לגילוי האמת שלו. ניתן להבין שהדובר דורש כנות, יושר עם עצמו ועם קהל הקוראים בעבודת הכתיבה. "כי מסלעי וצורי נקרתיו ; וחצבתיו מלבבי" (הצלבה ברורה בין נקרתיו וחצבתיו וכן בין לבבי לצורי)

בבית השלישי הוא ממשיך לתאר את תהליך הכתיבה. הוא חוזר על אנאפורה הפעם ניצוץ וניצוץ כאשר הניצוץ הוא מטאפורה לכישרון שיש בו. הוא טוען שהכישרון הזה חבוי בתוכו אך כישרון בלבד איננו ערובה לכך שיצא שיר, את הכישרון יש לעודד, יש לעבוד קשה כדי שהכישרון יצא מהכוח (מהפוטנציאל) לפועל, כדי לטפח וללטש אותו. הוא מדגיש שהניצוץ הוא קטן ומה שהופך את הניצוץ הקטן לאור גדול כלומר מה שהופך את הכישרון לתוצר מוגמר (לשיר) היא העבודה המפרכת, הפנימית, הנפשית, המנטלית המשווית כאמור לעבודה פיזית קשה.

הדובר בשיר בבית זה מדגיש את העובדה ששיר טוב הוא שיר המשלב את הכאב האישי, הבעיות האישיות, האמת הפנימית שלו אבל תמיד בשילוב של הבעיות הלאומיות. משורר טוב הוא משורר הכואב את כאב עמו, המעלה בשיריו גם את הבעיות הלאומיות ולא רק את האישיות ״ותחת פטיש צרותי הגדולות״- כתוצאה מהשילוב של העבודה הפנימית והכאב החיצוני המכים על הלב, הלב מתפוצץ והניצוץ שהסתתר בתוכו מתפרץ מהפנים לעין. כלומר, לפני הכתיבה המשורר רואה למונה, חיזיון, התגלות, מראה ומהעין הוא מעביר אותו לכתיבה, למטונימיה חרוזית.

הבית רביעי עוזב את תהליך הכתיבה של המשורר והכתיבה עם עצמו ועובר למה שהופך את השיר לכזה. שיר ללא פרסום וללא קהל קוראים איננו שיר. השיר מופנה לאוזן קשבת. מה שטוען הדובר בשיר הוא שהחרוז(השיר) שיצא מלבבו של המשורר בעבודה קשה ומפרכת נפשית חייב להגיע ללב הקורא. הקורא הוא התהליך הסופי המדליק את האור. המשורר מודע לעובדה שהוא חייב להגיע לאוזן הקוראים אבל הוא מודע לעובדה שברגע שהקורא סיים לקרוא להנאתו את השיר השיר כבר הפסיק להיות של המשורר וסופו להישכח. פעולת הקורא היא רגעית, מהירה, היא להנאתו של הקורא בעוד שהמשורר נתן את ״חלבו ודמו״ בתהליך כתיבתו של השיר. בכוונה תחילה משתמש המשורר במילים מעולם הקורבנות במקדש. הוא מרגיש שבתהליך הכתיבה הוא הופך לקורבן שמוסר את נפשו בכתיבתו. הוא מצר או בא בטענות לקורא על כך שאין סימטריה בכלל בין תהליך הכתיבה לתהליך הקריאה.