השיר "לבדי" / חיים נחמן ביאליק
הבית הראשון עומד על אנלוגיה ניגודים בין כולם לבין הדובר השר. המילה "כולם" חוזרת פעמיים ומדגישה את האנלוגיה הזאת. "כולם סחף הרוח, כולם נשא האור" - האמביוולנטיות בבית היא בין הרוח שיכולה להיות גם חיובית כאור וגם המילה סחף היא משהו מסוכן שיוצר נורה אדומה. בשורה השנייה אין אמביוולנטיות אלא רק בשורה השנייה. הבית הראשון הוא אמביוולנטי והמטאפורה של האור מתארת את ההשכלה. הדובר השר בעל כורחו נשאר לבד כי אינו יכול לעוף הוא גוזל קטן ששכחו אותו. האמביוולנטיות "תחת כנפי השכינה" היא משום שהוא חי-מת. הוא גם מוגן על ידי השכינה אבל קוראים את התפילה שממנה נלקח המשפט "תחת כנפי השכינה" על המתים, מוות אינו דבר מוגן וחיובי. זה מכניס קונוטציה שלישית ליחסי הדובר עם השכינה. ככל שהשכינה יורדת האני עולה. השכינה לאורך השיר נחלשת והאני גדל ומתעצם. היא מניפולטיבית.
הבית השני מתחיל בחזרה על המילה "בדד" המופיעה פעמיים והיא שיבוץ ממגילת איכה, מגילת החורבן על בית ראשון מה שמכניס את הקורא לאווירה של אבל, עצב עמוק. "בדד נשארתי" טוען הדובר וממשיך "והשכינה אף היא" כלומר גם הדובר וגם השכינה נמצאים במצב של בדידות, שכן כולם עזבו אותם. רק שניהם נשארו. אך בעוד שבבית הראשון כנפי השכינה על אף האמביוולנטיות שבביטוי (תחת כנפיים - מצב של הגנה, מצד שני הוא סגור, כלוא, בצל וגם בביטוי השגור בתפילה על המת) הרי שבבית שני בשורה השנייה אפילו הכנפיים כבר אינן שלמות. "כנף ימינה השבורה, על ראשי הרעידה" - כנף ימין, הכנף החזקה, הנכונה, שבורה והשכינה רועדת, כלומר השכינה הכל יכולה על פי המסורת מדרדרת, נשברת. בשורה השלישית של הבית שוב אמירה בעייתית: "ידע ליבי את ליבה" - במקום שהשכינה תהיה זו המבינה אותו, היודעת אותו, הרי שכאן הוא זה המבין אותה וכאן שוב מגיעה אמירה מאוד אירונית ומשתמעת לשתי פנים: "חרד חרדה עליי" - השכינה דואגת לי, אני יודע אבל השורה האחרונה בבית מלמדת שהיא יותר חרדה על עצמה, על כך שתישאר לבד לגמרי, מאשר הדאגה לדובר. אומר המשורר השכינה דואגת לעצמה, לא לי.
בבית השלישי חלה הדרדרות נוספת במצבה של השכינה. השכינה לא רק שאיננה שוכנת בכל מקום שזהו מהות שמה, אלא שאפילו מהפינות הכי נידחות היא כבר גורשה, כלומר כולם עזבו אותה, נשארה פינת סתר אחת בה היא נמצאת וזהו בית המדרש הקטן שהחליף את בית המקדש הענק, האדיר, הנשגב. לא רק זאת, אלא שהיא עצמה השכינה מתכסה בצל בניגוד לאור של הבית הראשון שאליו כולם ברחו, נהרו. והבית מסתיים באמירה "ואהי עמה יחד בצרה". אם בבית הראשון עדיין יש לה כנפיים, היא עדיין מגנה, בבית השני הכנף כבר שבורה ורועדת, כלומר הרבה פחות מגנה הרי שבבית השלישי השכינה והדובר נמצאים באותו מצב, באותה דרגה, שניהם שווים.
בבית הרביעי הדובר על סף נטישה, על סף עזיבה לעבר החלון, האור. המקום תחת הכנף השבורה של השכינה צר לו, מעיק עליו, מצל עליו. מדרדרת עוד יותר השכינה לעומת הדובר שהופך להיות המשענת של השכינה. היא זו שנשענת עליו "כבשה ראשה בכתפי", היא זו שבוכה על דף הגמרא שלו. השכינה בבית זה מתחילה להצטייר לא רק בהדרדרותה אלא גם בכך שהיא מניפולטיבית, באמצעות דמעתה היא מנסה לעורר בו חמלה, רחמים, מצבה כמעט ולא יכול להיות יותר גרוע : היא מעוררת רחמים.
בא בית חמישי ומראה שמצבה יכול להיות עוד יותר גרוע. לא רק שהיא בוכה, לא רק שהיא נשענת עליו, עם הכנף היחידה שנותרה לה היא כביכול מסוככת עליו, מגנה עליו אבל למעשה היא גם מונעת מבעדו לצאת. הפועל שחה הוא דו משמעי בעברית, זו גם הגנה אבל גם גידור, מניעה מלצאת והיא בוכה ואומרת אל תעזוב אותי. "ואותר לבדי, לבדי..." - אם בכותרת השיר חשב הקורא שהדובר מתאר את בדידותו במילה לבדי, הרי שלקראת סוף השיר בבית החמישי הוא נוכח לדעת שזוהי שירתה של השכינה שנשארה לגמרי יתומה, לבדה. השכינה והדובר יודעים שהוא יעזוב את הדת בסופו של דבר. הרגשתו של הדובר הייתה שהיהדות כפי שהייתה הסתיימה. הוא יודע שזו המציאות והרגשות שלו כלפי תופעה זו הם אמביוולנטיים, מצד אחד אין ברירה יש לצאת להשכלה, להתמערב, להיפתח לרעיונות של העולם המודרני אבל הוא כואב וחש הרגשת חורבן כתוצאה מהמצב הזה.
בבית השישי חוזר הדובר למגילת איכה "ובעין סיום של קינה עתיקה מאוד", מגילה שמדברת על חורבן בית המקדש ובקונסטקסט השיר מתייחסת לחורבן בית המדרש, הדרדרות הדת. השכינה בוכה ושבורה והמגילה שמתייחס אליה הדובר היא מגילת אבל. מצד אחד קורא הדובר להשכלה אור ושמחה ומצד שני ישנו פחד שהיהדות תיעלם ותימחק. הוא שוב מרגיש כמו הנביא ירמיהו שנחרבת היהדות וזוהי טראומה לאומית. זה מזכיר לו כביכול את חורבן בית המקדש. היהדות נותרה לבדה וכביכול לפי הדובר נמחקת ונעלמת. ההשכלה והדת לא יכולות להתקיים במקביל.
