יהודים בארצות האיסלם

מעמדם ומצבם הכלכלי-חברתי-משפטי של יהודי ארצות האסלם עד הקמת המדינה

היהודים סבלו מיחס מפלה ובשנות ה30 חלה החמרה ביחס האוכלוסייה כלפי היהודים המקומית עקב התגברות הסכסוך הערבי-ישראלי בארץ ישראל.

היהודים בשלטון הקולוניאלי זכו לשוויון זכויות קידום ותעסוקה. היהודים תמכו בשלטון הקולוניאלי (האירופאי) אימצו את התרבות האירופאית והשתלבו בתפקידים חשובים.

ככל שהיהודים התקרבו אל השלטון הקולוניאלי (האירופאי) כך הם התרחקו מהאוכלוסייה המקומית וגברה השנאה כלפיהם. הם נתפסו כמשתפי פעולה עם השלטון.

בארצות האסלם התקיימה פעילות ציונית- קמו תנועות נוער, עיתונות ציונית ושליחים ציוניים שעודדו עלייה לארץ.

השפעת הדה-קולוניזציה:

עם שחרור השלטון האירופאי באסיה ובאפריקה התגברה השנאה ליהודים זאת מכיוון שהאשימו אותם ששיתפו פעולה עם השלטון האירופאי. היהודים חששו לאבד את ההגנה והזכויות שקיבלו מהשלטון הקולינאלי לכן בחרו לעזוב את ארצות האסלם ולעלות לארץ ישראל.

שוני תרבותי- בעקבות הדה-קולוניזציה היהודים מצאו את עצמם בסביבה של תרבות ערבית השונה מהתרבות האירופאית שאימצו לעצמם )בתחום השפה, לבוש, מנהגים...( היהודים הרגישו שונים תרבותית ולא שייכים ולכן בחרו לעזוב ולעלות לארץ.

התגברות הלאומיות:

לאחר מלחמת העולם השנייה התגברו בארצות האסלאם מגמות לאומיות שדחו את היהודים. ראו בהם נטע זר שאינו חלק מהלאום המתגבש ולכן בחרו היהודים לעזוב את ארצות האסלאם.

השפעת מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל:

אירועים אלה החמירו את מצב היהודים בארצות האסלאם. ראו ביהודים משתפי פעולה עם הציונים בארץ שנלחמו נגד הערבים. בנוסף, היהודים בארצות האסלאם קיבלו בהתרגשות רבה את הקמת מדינת ישראל, ראו בכך נס וראשית הגאולה ובחרו לעלות לארץ.

במדינות המעגל הראשון (שהשתתפו במלחמה נגד ישראל - ירדן, מצרים, סוריה, לבנון.) מצב היהודים היה קשה מאוד. מאות נאסרו, רכושם הופקע, ונערכה אלימות פיזית שגבתה הרוגים ופצועים.

במדינות המעגל השני (שלא נלחמו בישראל- איראן, תורכיה, תימן) השפעת המלחמה הייתה פחותה יותר פרט ללוב שבה היה גל אלימות קשה ביהודים.

הפעילות הציונית בארצות האסלאם:

נשלחו שליחים מארץ ישראל מטעם הסוכנות היהודים שעודדו עלייה יהודית לארץ ישראל בעיקר בעקבות השואה והכרזת המדינה. בנוסף, היו שעלו מתוך זיקה דתית והיסטורית לארץ ישראל.

חיסול גלויות:

ממשלת ישראל נקטה בשנות ה50 מדיניות של חיסול גלויות שפירושה העלאת קהילות יהודיות שלמות לארץ ישראל. זאת בשביל להציל אותם היות ונשקפה להם סכנת חיים בארצות האסלאם.

מדינה מדגימה - מרוקו

צרפת שלטה במרוקו בשנים 1956-1912 .במרוקו הייתה הקהילה הגדולה ביותר בארצות האסלאם ורוב יהודי מרוקו חיו בערים הגדולות. תחת ממשל צרפת היהודים זכו להגנה, קיבלו זכויות, שימשו בתפקידים בכירים והשתלבו בחיי החברה, המדינה ובפוליטיקה המקומית.

הקמת המדינה היהודית ומלחמת העצמאות:

האוכלוסייה במרוקו חשדה ביהודים שהם משתפים פעולה עם הציונים בארץ ונאמנים למדינת ישראל. הסכסוך הערבי ישראלי בארץ הגביר את השנאה כלפי היהודים. היו גילויי אלימות ופוגרומים קשים נגד היהודים במרוקו על ידי האספסוף הערבי.
היה טבח ביהודי אוג'דה וג'יראדה שבמזרח מרוקו בו נהרגו 42 יהודים ונגרם נזק רב לרכוש יהודי.
על רקע הפרעות היהודים היו בסכנת חיים ובחרו לעלות לארץ.

תהליך הדה-קולוניזציה:

ב1954 קמו תנועות לאומיות במרוקו שיצאו במאבק אלים נגד הצרפתים והיהודים ששיתפו פעולה עם השלטון הקולוניאלי. קראו לביטול משטר החסות הצרפתי.

התגברות הלאומיות

בעקבות התגברות הלאומיות והמגמות הפאן-איסלמיות במרוקו, החמיר מצבם של היהודים במרוקו, לדוגמה, בעיר פטיז'אן, נרצחו 6 יהודים ושרפו את גופותיהם.

בנוסף, כשמרוקו הצטרפה לליגה הערבית היא שינתה את יחסה ליהודים:

אסרה על פעילות ציונית ועליה לארץ.

הגבירה את הפיקוח על מוסדות יהודים.

פרסמה מאמרי הסתה נגד היהודים

הציגה את הציונות כפשע ויהודים שניסו לצאת מהמדינה הוצגו כעריקים

פתרון: מאחר והיהודים היו בסכנת חיים, מדינת ישראל הוציאה אותם ממרוקו בדרך חשאית על ידי המוסד והסוכנות היהודית. ב 1961 יצאה ממרוקו אוניית "אגוז" שטבעה בשל סערה בים- 43 מהנוסעים טבעו ורק שניים ניצלו ממצולות הים. לאחר מלחמת ששת הימים עזבו את מרוקו כ250 אלף יהודים שהביאו לחיסולה של קהילת היהודים במרוקו.